הסרט בסדר, לא יותר מזה. ג'סיקה פרקר משחקת גירסה קלילה ודי דומה של קארי ברדשו, רק עם שניי ילדים ובעל ארכיטקט. היא מחזיקה מלתחה מקסימה למשרד ולבית, יש לה חברה ג'ינג'ית עורכת דין, והיא משדרת המון קורבנות כלפי הנשים ה "מושלמות" באשר הן.
מה שכן, האכזבה באה מכיוון אחר, הסיום. ההפקה שינתה לחלוטין את מוסר ההשכל. במקור קייט הרדי (הבריטית) מחליטה שהמשפחה חשובה יותר מהכל ופורשת מהמירוץ. היא מתפטרת מעבודה ומקריירה מוצלחת לטובת מעבר לחיים בכפר והתמסרות לחיי משפחה מוחלטים. לעומת זאת בסרט, קייט הרדי (האמריקאית) אומנם מבינה שמשפחה זה חשוב אבל טוענת שקריירה חשובה גם בהחלט. היא פונה אל הבוס שלה בניאום שובה לב ואומרת שהיא לא מוכנה יותר להקריב את הזמן עם המשפחה ומעכשיו הוא יצטרך להתחשב בלו"ז שלה "אין יותר טיסות בסופ"ש ואין יותר עבודה עד שעות מאוחרות אם אפשר להמשיך בבוקר". העיקר, היא אומרת, שאני לא מוכנה לוותר על העבודה הזאת. אני אגרום לזה לקרות!
הבוס שלה מסכים כמובן (יש לו ברירה?!) והיא מרחפת לה באושר לבית הספר של ביתה ומוסרת לבעלה שמעכשיו היא תהיה יותר שם בשבילם.
עצוב. עצוב בעיקר כי הם לא הבינו את מטרת הספר. הספר רצה להגיד - את יכולה לנוח. הוא נתן להרבה אמהות את התחושה שמקסימום אם תיקרעי, תמיד את יכולה לעזוב, זה בסדר, המשפחה יותר חשובה.
במקום זה הסרט מנציח את הגישה - תמשיכי לקרוע את עצמך. אל תוותרי. אם קייט הרדי יכולה, את לא?
רגשות אשם?!
